יובל אהובה שלי במלאת 6 שנים ללכתך

יובל היפה שלי, מלאת הצבעים והחן, שחייך היו קצרים אך יפים כמו האביב, בו נולדת. דוד גרוסמן היטיב לתאר בשירו “קצר פה כל כך האביב”, את הרגע הזה בו הטבע בשיאו, שופע חיים, הרגע הקצר והסוחף הזה, שמסתיים בחטף, באוושת עלים, בלי שנשים לב והוא כבר לא שם, הרגע חלף ואיננו.

”שהטבע צוהל בכל פה
הוא שופע חיים שיכור ומבושם
איך שיופי יכול לרפא
נסער ומשולהב ומתיז ניצוצות
אך עוד רגע יבול ויצהיב
כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת
קצר פה כל כך האביב
קצר וחטוף ושובר את הלב
לחשוב שהוא תכף ידעך
מבטו רק נפקח אך התחיל ללבלב
רק ניתן לי ותכף נלקח
רק ניתן לי ותכף נלקח”

את יובל, רק התחלת ללבלב ותיכף נלקחת.

יופייך הכובש, עינייך החודרות שהביטו בי ישירות לתוך העיניים מהרגע שנולדת, שיערך המתנפנף ובעיקר האינטליגנציה שלך, הנתינה, הרגישות לאחר, הכשרון שלך לעשות הכל הכי טוב שאפשר אך לשמור על צניעות. לחייך בחיוך כובש אך מבוייש ולגרום לכולם להתאהב בך, להעריץ אותך. אמנם טרם מלאו לך 12 שנים, אך בשנותייך פה איתנו, שפעת חיים, צהלת בכל פה, עשית כל כך הרבה, נגעת בכל כך הרבה, נגעת בעומקם של דברים, נגעת בעומקם של אנשים.

ברגע אחד, בדיוק כמו בשיר, עזבת. עזבת כשיופייך ואצילותך איתך, שלמה ומושלמת. כך בחייך וכך במותך. כל כך הרבה משמעות הענקת לכולנו בחייך, וכך עשית גם במותך.

לפני שש שנים, כמעט באופן סמלי, נפצעת אנושות בתאונה שהתרחשה בערב הכריסטמס, בערב בו חוגגים מיליוני אנשים בני הדת הנוצרית ברחבי העולם. לאחר שבוע בו נענו בין תקווה לייאוש, עזבת את העולם, באופן מיסטי כמעט, ביום הסוגר שנה אזרחית ב 31/12. גם ביום זה חוגגים מיליונים, והפעם לא רק נוצרים, כמעט אזרחי העולם כולו. הערב הזה, המואר כל כך ברחבי העולם, היה הערב השחור בחיי. שני הימים האלה, המסמלים מולד והתחלות, מסמלים עבורנו, משפחתך, מוות וסיומות.

את יובל, באופן סמלי, בחרת לעזוב את העולם, בימים כל כך בעלי משמעות והייתה לכך משמעות. את, ילדתי הטהורה, האצילית, היפה בגוף ובנפש, בחרת לתרום את איברייך השלמים והמושלמים לארבעה ילדים ערביים ולאשה יהודייה אחת. סמלים של שלום ואחדות שאת ילדתי הענקת לכולנו. הלב שלך, יובל, פועם בליבה של ילדה ערבייה. האם יש יותר דו קיום מזה?

תמיד חיית בשלום ובקבלה של כולם, וכך גם כולם קיבלו אותך ואהבו אותך. היופי החולף הזה עליו מדבר גרוסמן, הוא חלק ממחזוריות הטבע והוא לא באמת חולף. כל שנה הוא חוזר באותה התקופה. כך גם את יובל. את עדיין חיה בתוך כל כך הרבה אנשים, לבך פועם, איברייך פועלים, וכך גם השפעתך על כל מי שהכרת וזכה להכיר אותך. בדרך הזו, באופן בו הכל מתחבר להכל, האביב השופע בו נולדת וחג “המולד” בו נפצעת באופן בלתי הפיך, קשורים במחזוריות של הטבע.

היופי הטבעי, הטהור של האביב פינה את מקומו ליופי המקושט, מעשה ידי אדם, שבחר להאיר את סיומם של דברים לטובת התחלות חדשות. היופי הטהור שלך יובל, אכן ריפא, איברייך המושלמים, שבחרנו ובעיקר הרגשנו שזו את שבחרת להעניק, לטובת התחלות חדשות, לטובת חיים חדשים. בהשראת חייך, יובל, בהשראת הנתינה, השלום, אהבת החינם בחרנו לתת, בחרנו להמשיך את מחזוריות החיים.

את יובל היית סמל ועודך סמל!

אני בחרתי לקחת את דרכך, יובל אהובה שלי, ובדרכך לצעוד בשבילי חיי. בחרתי לקחת את הנהר הגועש הזה בתוכי ולטפל בכל יובל שבו בנפרד. בכל יובל שבי בנפרד. ביובל הילדה שלי שחייה הסתיימו בסערה, ברגע אחד. ביובל שחיה חיים מלאי עשייה, שהשפיעה, ששינתה, שחייתה חיים של תשוקה ואהבה. ביובל שבחרה לתת גם אחרי מותה, להשאיר את השפעתה, להעניק מאורה.

השפעתך, יובל, על החיים של כולנו, היא גם מעבר לענן. את יובל, נמצאת בקשת בענן,פייה קסומה ויפה, שמפזרת מאורה וצבעיה על העולם. את איתנו תמיד ובזכותך העולם טוב יותר.

אז כן, הרגע שלנו איתך, היה חטוף ונסער ומשולהב, וקצר ושובר את הלב, אבל הוא היה רגע ששווה היה לחוות אותו, לחיות אותו. תודה שבחרת בנו להיות ההורים שלך, להיות המשפחה שלך.

אוהבים ומתגעגעים.

אהבתם? מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin